טבע העץ בע"מ נ' עיריית כרמיאל

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

התביעה עניינה בדרישת התובעת "טבע העץ בע"מ" להחזר סכומי ארנונה ששולמו על ידה לנתבעת – עיריית כרמיאל, כאשר סיווג העסק היה לטענת התובעת סיווג מוטעה ובעקבותיו נדרשה התובעת לשלם סכומים ביתר, וזאת בין השנים 2004-2007.

אין חולק, כי בשנת 2008, לאחר ביצוע ההשגה, שונה הסיווג ותשלומי הארנונה פחתו.

מדובר בשאלה משפטית גרידא ולכן טוב עשו הצדדים, כי השכילו לוותר על ישיבת הוכחות, שלא היתה מוסיפה דבר, וסיכמו במעמד הישיבה אשר הפכה לק.מ. בשאלה משפטית זו, כאשר לאור זאת ניתן פטור ו/או הוראה על החזר מחצית שנייה של אגרת בימ"ש, היה ושולמה ע"י התובעת.

אציין, כי עוד בכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענה לסילוק התביעה על הסף.

הנתבעת טענה שהסמכות העניינית להכרעה בשאלה העומדת להכרעה צריכה להיות מוקנית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לענייני הארנונה, עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976.

בדיון הפנתה הנתבעת לפסיקה נרחבת אשר צורפה ועיינתי בה. פסיקה זו מלמדת, כי המחוקק ביקש לייחד מערכת נפרדת של השגה וערעור על דרכי חישוב הארנונה.

זאת נעשה מתוך מערכת שיקולים נרחבת שטעמה עימה (הן לאור טובת הרשות והתנהלותה הכספית, הן לאור טובת האזרח וטיפול מהיר בעניינו). משנקבעה הדרך החוקית והמחייבת לערור על חיובי ארנונה, אין זה מן הדין כי יתאפשר הליך חלופי, אשר ייתן לעורר מסלול נוסף של פנייה לביהמ"ש תוך "דילוג" מעל אותה הדרך אשר עליה הורה המחוקק בחוק.

אני מפנה בעניין זה לע"א 1130/90 חב' מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקוה פד"י מו(4) עמ' 778; וכן ע"מ (חיפה) 5032/99 חב' שירקצי תעשיות (1995) בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חדרה.

עוד אציין, כי התובעת עצמה הבינה הליך זה, שעה שב- 2008 פנתה בדיוק באותה דרך על מנת לשנות את סיווג הנכס לצורך חישובי ארנונה, וביצוע השגה בהקשר זה.

בדיוק מיום 7.2.10 שמעתי את טענות ב"כ התובעת בעניין ולא השתכנעתי, כי יש מקום בנסיבות המקרה שלפנינו לסטות מן ההלכה המצויינת לעיל ולאפשר את "פתיחת" הדיון בעניין הארנונה במסגרת תיק זה.

ב"כ התובעת שם דגש על טענות כמו "התרשלות" ו"עשיית עושר ולא במשפט", זאת על מנת להגדיר את התיק במסגרת תביעת השבה כספית הנמצאת בסמכותו של בימ"ש זה. לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי הוכחה רשלנות במקרה שלפנינו והטענה שהיה על פקיד מוסמך לבצע סיור במקום ולגלות מה בדיוק נמצא באותו נכס, לא התקבלה על דעתי והיא נדחית.

לא מצאתי גם כל הצדקה להיפוך נטלי הראייה, כפי שלמעשה ניתן להבין מתוך דבריו של ב"כ התובעת בסיכומיו.

לא מצאתי כל ייחוד בטענות מהותיות בתיק זה לעומת עשרות תיקי ערעור על סיווג נכס לעניין ארנונה המתנהלים באופן רגיל ועפ"י הוראת המחוקק.

אוסיף ואומר, כי כמעט בכל תיק יכול העורר לטעון כי הרשות התרשלה כלפיו או מתעשרת על חשבונו, ובכל זאת בחר המחוקק, כאמור לעיל, לייחד דרך דיונית נפרדת לטיפול בעניינים אלה, דרך אשר אין מקום ואין הצדקה בנסיבות העניין שביהמ"ש זה יסטה ממנה.

דין התביעה אפוא להידחות, וזאת בראש ובראשונה בשל העדר סמכות עניינית.

לאור זאת, ולפנים משורת הדין, אמנע מפסיקת הוצאות משפט לחובת התובעת.

ניתן בזה פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש.

ניתן היום, כ"ג שבט תש"ע, 07 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.